חומרי הרדמה כללית גורמים למעבר בין מצבי הכרה וחוסר-הכרה. 

מחקרים קודמים במעבדתו של פרופ' מרשל דבור הצביעו על כך שאזור בגזע המוח המכונה mesopontine tegmental anesthesia area   (MPTA), הינו חלק ממנגנון המעבר בין מצבי הכרה וחוסר הכרה. 

במודל שפורסם ע"י הקבוצה בעבר הועלתה ההשערה כי ב-MPTA קיימות (לפחות) שתי אוכלוסיות נוירונים: 

תלמידת המחקר שי-לי יציב בחנה בעבודת הדוקטורט שלה תיאוריה זו, ובנוסף שאלה האם יתכן שקיימת אוכלוסיה עצבית ספציפית בכל רחבי המוח ולא רק ב-MPTA, הפעילה כאשר אנחנו מחוסרי הכרה?

כדי לענות על שאלה זו, השתמשה שי-לי בעכברי TRAP טרנסגניים, המאפשרים צביעות דיפרנציאליות של נוירונים פעילים בהשוואה לנוירונים בלתי פעילים, וכך מתאפשר מעקב לאורך זמן אחר איזורים פעילים במוח. סה"כ נבחנו 38 אזורים שונים מהקורטקס עד גזע המח, כדי לאפשר השוואה מקיפה לממצאים שפורסמו במאמרים נוספים בתחום.

בשיטה זו מצאה שי-לי כי בכל אחד מ-38 אזורי המוח שנבחנו, היו חלק מהנוירונים פעילים במהלך הרדמה כללית, ואילו נוירונים אחרים היו פעילים במהלך תקופת הערות. באופן מפתיע, נמצאו מעט מאוד נוירונים שפעלו בשני מצבי ההכרה. 

בכמחצית מבין 38 האזורים הנבדקים, היחס בין מספר הנוירונים הפעילים תחת הרדמה כללית למספר הנוירונים הפעילים במהלך תקופת הערות היה אחד. כלומר, מספר הנוירונים שהיו פעילים בכל אחד מהמצבים היה דומה. ביתר האיזורים היו הבדלים בין עוצמת הפעילות בהכרה לבין עוצמת הפעילות תחת הרדמה – בחלקם נצפו יותר נוירונים פעילים בהכרה, ובחלקם התגלו יותר נוירונים פעילים תחת הרדמה. 

התצפית החדשה לפיה רוב הנוירונים באיזורי המח השונים פעילים רק בזמן הכרה או רק בזמן חוסר-הכרה מצביעה על כך ששני מצבי ההכרה הינם מצבים פעילים. תצפית זו מנוגדת לתפיסה הקלאסית כי הרדמה (ושינה) הינן ברירות מחדל מוחיות הנובעות מרמות לא-מספקות של עוררות.

המשך המאמץ לזיהוי ואיפיון הנוירונוים הפעילים באיזורי שליטה ספציפיים בזמן חוסר הכרה, יוכל לסייע בפיתוח חומרי הרדמה יותר ספציפיים, כגון חומרים המנטרלים כאב בלי לנטרל יכולת מוטורית, או חומרים המנטרלים רק יכולת מוטורית בלי איבוד הכרה.

 

קיראו את המאמר